בניגוד למה שאולי אפשר לחשוב מהכותרת, אני דווקא נהנה מאוד מלינוקס. סיבות לא חסרות, אולי חלקן תתבהרנה דווקא במהלך תיאור התלאות.
החלטתי להחזיר לחיים את המחשב הישן שעמד כמשקולת גדולה באיזו פינה. כמה ישן? פנטיום 3, 192MB RAM. (היו לו 256, אבל איך שהוא, במשחקים שלי עם הסטיקים שם בנסיון להוסיף זיכרון, משהו התחרפן והוא מזהה כעת רק 192. ניחא.)
בעבר הרצתי עליו XP, כעת החלטתי להתקין לינוקס. מכיוון שיש לי בו שני דיסקים קשיחים (20GB כל אחד) החלטתי להשאיר את הXP ל”תצורת אתחול כפול” (הו, התרגמת הפושה).
כבר הורדתי בעבר וצרבתי (לא במחשב הזה) דיסקים של אובונטו, 8.04, 8.04 עם התקנה במצב טקסט, 7.04, אבל אף אחד מהם לא עבד לי במחשב הזה. חשבתי על בעיות של זיכרון מועט מידי, אבל זה נכון רק לדיסק ההתקנה הרגיל, שבאמת דורש 384MB (לפחות ב8.04), בוודאי לא למתקין הטקסטואלי.
באיזה שהוא שלב הסתבר לי שכנראה כונן הCD השתבש מתישהו במהלך השנתיים, או משהו כזה, שהמחשב עמד לו כאבן שאין לה הופכין, בטח אכל קצת אבק. הראיה הברורה היתה שהדיסקים הללו לא עברו את הIntegrity check העצמי כשהפעלתי אותו, כשבמחשבים אחרים הם עברו כמו גדולים.
כונן חדש אני לא הולך לקנות, לא מתכונן להשקיע שקל במחשב הישן הזה (לכן גם הזיכרון נשאר כמו שהוא), אז צריך למצוא פתרון אחר.
מסתבר שיש פתרון. באתר אובונטו יש הסבר איך להתקין את המערכת דרך האינטרנט, ממש כך. אלה לא בדיוק ההוראות שמצאתי אני, אני לא מוצא כרגע את הדף הספציפי שהשתמשתי בו, למשל, בmenu.lst לא טרחתי להוסיף את כל הפרמטרים שיש בלינק הנ”ל בשורה של kernel (למעט הנתיב לקובץ הקרנל עצמו, כמובן).
הכיף בהתקנה כזו היא שבמקום להוריד ISO של דיסק מוכן, כשיתכן שאתה לא מעוניין בחצי מהחבילות שם, כאן אתה יודע שיורד רק מה שבאמת מותקן. בנוסף, אתה מקבל מיד את החבילות המעודכנות, במקום לעדכן בשלב מאוחר יותר.
אחרי כל ההתקנה, אני מפעיל מחדש, והנה שוד ושבר, העכבר לא עובד! התחלתי לחשוד בXFCE (בחרתי בהתקנה להתקין xubuntu, במקום ubunutu שהיה נותן את gnome כסביבה הגרפית, כדי להקל על המחשב מאותגר הזיכרון), אז ניסיתי התקנה מחדש עם gnome ושום דבר.
גיגול קצר הביא אותי לדף הזה, בו מוסבר שאכן לעכבר סריאלי (בניגוד לעכבר המחובר בPS/2 או בUSB) יש צורך בהגדרה ידנית. משום מה, בעיצוב ההתקנה של אובונטו החליטו (וזה משהו ישן מאוד, כפי שמעיד הבאג בlaunchpad) שאין צורך לחפש עכבר המחובר בחיבור סריאלי.
הפתרון המובא בקישור הזה, המציע להגדיר ידנית את הגדרות שרת הX, לא רלוונטי, כנראה, בגירסאות החדשות. קובץ ההגדרות המוזכר שם היה ריק מלכתחילה, וגם אחרי שהשתמשתי בdpkg-reconfigure המוזכרת שם באחת השיטות לפתרון, כשכבר נוסף תוכן לקובץ, מופיעה שם הערה המודיעה ששינויים ידניים לקובץ לא יתקבלו בברכה. למדתי זאת בדרך הקשה, ניסיתי לשנות בכל זאת והדבר גרם לשגיאה באתחול השרת הגרפי.
אז מה כן עוזר? הפתרון המובא להוספת פקודת inputattach לפקודות האתחול בrc.local.
מה היה הכיף הגדול בלינוקס בכל מסע התלאות הזה? בלחיצה אחת (שלושה שהם אחת ואחת שהם שלושה, למי שמכיר… ) על צירוף המקשים קונטרול+אלט+F1, חוזרים למסוף טקסטואלי ואפשר לבצע משם הרבה פקודות. למשל, עריכת הקבצים הרצויים. בנוסף, עצם האפשרות לתקן כזה דבר, הגדרה קטנה והכל עובד, במקום להתקין דרייברים או השד-יודע-מה. וכמובן, הדבר הכי בולט הוא החופש להפעיל את התקנת המערכת בכל כך הרבה צורות, זה דבר מקסים בעיני. נראה את Windows מתחרה בזה.
מעל הכל, השימוש השוטף במערכת עובד כ”כ חלק אפילו על מחשב כזה, חלש יחסית, כשלWindows לוקח המון זמן עד שאפשר להזיז משהו. גם כשWindows מציגה את שולחן העבודה היא מרמה קצת, היא לא באמת גמרה את כל האיתחול, יש עוד תוכנות שהיא רק עכשיו מפעילה, ולכן אני יודע שאני צריך לחכות עוד כדי שאוכל להתחיל להשתמש במחשב. לעומת זאת, כששולחן העבודה הלינוקסאי מוצג לי, אני יודע שעכשיו אני יכול לעבוד, בלי חוכמות. וזה קורה הרבה יותר מהר מאשר בWindows (אפילו אם נמדוד רק עד הופעת שולחן העבודה). גם במהלך השימוש עצמו, הכל רץ הרבה יותר מהר.
בשתי מילים: לינוקס שולתתתתתתת.
הערה לסוף כתיבת הפוסט: הטריגר לפוסט היה לשתף אחרים שאולי ייתקלו בבעיה (למי עוד יש היום עכבר סריאלי, בעצם?) ולהקל על מציאת פתרון, אבל חוששני שזה הפך יותר לשיר הלל ללינוקס. נו, טוף. (מתאפק לא להוסיף *אנחה כבדה*. אופס, הנה הוספתי.)
