אז התחלנו, בשעה טובה (אני מקווה), את סמסטר ב’. חופש מדומה. למה? כי עוד אין תרגילים להגשה אז מרגישים רגועים. עוד כמה ימים כבר יצטברו התרגילים להגשה ואז שוב נרגיש את הלחץ, בדיוק כמו שהיה במשך סמסטר א’. זה נורמלי בהחלט, אבל משעשע שדווקא כשכבר התחלנו את הלימודים מרגישים רגועים. (חוץ מהלחץ מפסח ההולך ומתקרב, אבל זה סיפור אחר.)

הפניתי חבר לספסל הלימודים אל הבלוג של גדי. אח”כ חשבתי על זה שאני הרי מגיב שם מידי פעם > הוא יראה את שמי > יש לינק לבלוג > הוא יגיע גם לבלוג שלי, כנראה (תגיד שלום אם ביקרת, כן?). ואז פתאום הבנתי שכבר לא ממש אכפת לי.

זה, ביחד עם העובדה ששיניתי לפני כמה ימים את הפרופיל שלי בפייסבוק כשהוספתי קצת מידע ליצירת קשר, קישור לבלוג (מה שיכול להביא לפה עוד כמה שמכירים אותי) ושיניתי את הגדרות הפרטיות למתירניות יותר, הביא אותי לחשוב האם זה אומר שהתבגרתי וכבר לא אכפת לי שידעו כולם כל מה שאני עושה באינטרנט? או אולי זה אומר שלמרות שאני חי בחברה בה האינטרנט נחשב מוקצה, ברמה זו או אחרת, אני מניח שמי שיגיע לכאן ממילא “חוטא” בדיוק כמוני אז אין לי בעיה איתו? ואולי, בעיקר, לא אכפת לי שיגיעו לבלוג הזה כי אני כמעט לא כותב בו?

גמישות: היכולת להחזיק ביד אחת בהגה, רגל על הברקס, ויד מאחור מכניסה את המוצץ לפה של הקטנטונת שם בסל-קל (מותר, זה בעצירה, רגל על הברקס אמרתי).

חדר כושר: שם נרדף לחדר מדרגות. פעילות עיקרית: הרמת משקולות חיות (עד 15 ק”ג) בריצה לאורך הקומות.

(סתם הירהורים שעברו בראשי היום.)

כבר יותר מחודש שההסדר הוא שאשתי בבוקר בעבודה ואני שומר על הקטנה (4 חודשים). אני מגלה שנשים מאוד מופתעות מזה, שגבר מסתדר בלשמור על ילדיו הוא, אם זו האחות בטיפת חלב, רופאת הילדים בקופ”ח, או אשת הרב (הפעם הוא היה צריך אותי, בניגוד לפתגם המוכר). ואני אומר: די לשוביניזם, אנחנו שווים לא פחות, אם אתן יכולות למלא את התפקיד הזה, גם אנחנו יכולים.

מענין לענין באותו ענין, אני מתחרט על מה שהגבתי אצל אפרת. מסתבר שבהחלט יש מבטים.
שתי אפשרויות:
אולי זה רק בגלל שאני גבר עם עגלה, כנ”ל.
או שפשוט התחלתי לשים לב לזה, כמו הסיפור עם הזקן הארוך (תרתי משמע) על בעל זקן עבות שמישהו פנה אליו בשאלה איך הוא נוהג לישון, עם הזקן מעל השמיכה או מתחתיה. בעל הזקן הגיב שהוא בעצמו לא שם לב ויענה לו מחר. למחרת הם נפגשים כשהמזוקן עיניו אדומות מחוסר שינה, והוא מתחיל לגדף את השואל: “אתה יודע מה עשית לי? כל הלילה התהפכתי מצד לצד ולא הצלחתי להירדם, עד שלא שאלת הכל היה בסדר, כעת פתאום לא היה נוח לי עם הזקן מעל השמיכה, הציק לי כשהוא היה מתחת לשמיכה, הזקן הפריע לי גם כשזרקתי את השמיכה לרצפה”…

היינו במוזיאון המדע ע”ש בלומפילד, ירושלים. היינו זה אומר: אני, אשתי ושני הילדים (3.5 ו2). הקטנה כמובן לא התלהבה במיוחד, וממילא היתה עייפה ונרדמה בעגלה מהר מאוד, אבל הגדול נהנה עד הגג. הוא כ”כ נהנה שגם אחרי יותר משעתיים שהות במקום הוא רצה להישאר עוד. אז מה היה לנו?

• מערכות של גלגלי שיניים וסתם תמסורות רצועה,
• מנוע עם הבוכנות רק שהפעם אנחנו מסובבים את הציר כדי לראות איך הבוכנות זזות (הוא מאוד נהנה כי הוא מכיר קצת את מבנה המנוע),
• את כל העסק עם הכדורים שמתגלגלים להם בכל מיני מסלולים, כולל בורג ארכימדס, מעין מעלית, ומפוח שמחזיק את הכדור מרחף באוויר,
• חדר מראות, שם הילד התגלגל מצחוק, רקד עם עצמו וניסה לספור כמה ילדים יש בחדר.
• ראינו גם טלפונים עתיקים ומרכזיה ידנית, ליד התצוגה של הטלגרף (במכשיר מודרני שהמברקאים של פעם היו רק חולמים עליו) וכל מיני פעילויות בר-קוד שכבר לא היה לי כח להסביר.

ועוד דברים רבים.

בקיצור, היה שווה.

(נמרוד, לא היתה תצוגת דינוזאורים. לא היה לי מה להסתיר. מצטער.)

נראה שלפחות אחת הכותרות מתאימה למעבר דירה. אין לי את הכח ו/או הזמן לכתוב יותר מזה. אקווה שבמהלך השבוע הבא אתחיל לטפל בבלוג קצת יותר ברצינות.

עם הקוראים הסליחה.

שבת שלום.